A continuation of the Rif halachic commentary on the Talmud. טוב

The 3rd Rif quoted Mishna combines two Mishnaot of the Gemara of בבא מציעא.  This Rif halachic commentary concludes on .דף יב.  Clearly the Rif commentary places a lower interest in the integrity of sugiot.  Rav Aaron instructed me to strive to learn a sugia of Gemara intact.  Nonetheless the style whereby the Rif writes his commentary, validates the integrity of the Gemara sugiot, just that he has a tendency to learn one Mishna and its Gemara together with the following Mishna and its Gemara.  The Rif halachic commentary consumes the Sha’s Bavli biting bigger bites than my learning the Sha’s independent of the Rif.  The difference in style between how he learned and how Rav Aaron learned the Sha’s with me, perhaps compares to the difference between riding a touring bike vs. an off road sporting bicycle; or the differences between raising beef cattle to that of raising dairy cattle.  Each discipline develops their own unique wisdom.

One of the keys to transforming into a Torah scholar, Rabbi Waldman taught me, a fundamental essential – developing the ability to discern and differentiate the different styles which previous Torah scholars developed.  A developed sensitivity of discernment, perhaps comparable to a winebibber as opposed by an alcoholic.  It seems to me that the ירידת הדורות rabbinic dogmatism which flourishes in Yeshivot narishkeit today, that silly rabbis have painted themselves into the corner of a self fulfilling prophecy – a defeatist loser mentality.  The notion that earlier generations did not make mistakes, viewed from my perspective, appears comparable to the insane – Jesus did not Sin – idiotic narishkeit.  A person learns by and through the mistakes one makes throughout life. 

No parent ever raised children without making mistakes with his children.  Love, all by its lonesome, does not dominate close personal family or friends relations.  The humanity of Man entails many more equally powerful, even devastating, emotions.  Marriages by the score, collapse and terminate in heartache; the primary crime: people resist maturing their emotional minds till the enemy stands at the gates!  It takes a lot of emotional distress before a Yid strives to live life as a mensch.  The notion that later generations cannot criticize earlier generations, a slapstick mockery of life in this world.

This commentator feels tremendous bitterness towards European barbaric societies.  Nonetheless, the first and prime cause for the Shoah, Jewish assimilation to the cultures and customs practiced by Goyim, who never accepted the revelation of the Torah at Sinai.  My people, even today, have little or no awareness that the Torah reference – to the “chosen people” – directly addresses the chosen Cohen nation.   The vast majority of Yidden today have no more awareness of tohor, as opposed by tuma, and how these spirits directly impact our emotions, than do Goyim who never accepted the revelation of the Torah at Sinai. 

Prophets have led ‘talking mules’ to the trough to drink, but throughout our entire history as the Cohen nation, we behave like stubborn asses – and refuse to drink from the chosen Cohen waters – the Sinai brit.  Our surviving children bemoan our slaughter and mass loss of life!  Like dogs, our people return over and again, we eat our own vomit; we make the same error of assimilation from generation to generation.  And in shock, wonder and awe do not understand the reason why Anti Semitism plagues us like hunting hounds who sniff for the scent of that Wile E. Coyote Looney Tunes Jew-fox.  Throughout our history as a refugee people, dispersed and scattered like leaves in a g’lut windstorm, silly Yidden have failed to grasp the dire implications, consequent of our assimilation with alien cultures and customs practiced by Goyim civilizations – who never accepted the revelation of the Torah at Sinai.

The prophetic mussar applicable to both these Mishnaot, on the merit of the Rif’s halachic commentary, ישעיה ה: ח-י. 
הוי מגיעי בית בבית, שגה בשגה יקריבו, עד אפס מקום והושבתם לבדכם בקרב הארץ.  באזני ה’ צבאות אם לא בתים רבים לשמה, יהיו גדלים וטובים מאין יושב.  כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת, וזרע חמר יעשה איפה!

The vision of Isaiah teaches a powerful mussar g’lut/geulah theme, repeated over and again.   A vision seen by Yaacov with his dream of a ladder standing unto Heaven, with its ascending and descending Angels.  The interpretation of this dream defines the k’vanna of the brit cut between the pieces.  What first-cause results in the consequences of the Cohen seed of Avraham – our descent unto the living Gehinnom of g’lut?  G’lut Jewry abandons faith and ceases to do mitzvot לשמה.  Both the Gemarot and the Mishnaot quoted by the Rif commentary, lean upon ברכת המינים, as learned in the אב משנה של בבא מציעא … דברים כה: טז
כי תועבת ה’ אלהיך כל עשה אלה כל עשה עול.  עיין תהלים נ: טז – כג.  פ’ מדרש רבה: אמר ר’ יוחנן, אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך [תתן דופי] סוף בבן אומתך תתן דופי… סימן לכל בעלי לשון הרע הוי זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים.

Shall now bring the reorganized halachot of the Rambam.  As a review, my chief opposition to the Rambam code, it fails to clarify the purpose of halachot.  Halachot within every page of Gemara, they serve the explicit purpose: to define the k’vanna of the Mishna which the Gemara comments thereon.  The affixation of diverse halachot to a given Mishna, this scholarship helps in turn, through the study of Midrash, to attach that Mishna to a specific ברכה within the Shemone Esrei kabbala.  The chief purpose of learning the Talmud, to affix rabbinic halachic “middot” unto the 13 tohor middot דאורייתא…. to affix the 13 tohor middot דאורייתא to the 13 middle blessings of the Shemone Esrei.

This commentary upon the Rif, asks the reading audience to weigh the pilpul scholarship made famous by the Rambam and other “rabbis”.  According to the Rambam:  ” A person is obligated to divide his study time in three: one third should be devoted to the Written Law; one third to the Oral Law; and one third to understanding and conceptualizing the ultimate derivation of a concept from its roots, inferring one concept from another and comparing concepts, understanding [the Torah] based on the principles of Torah exegesis, until one appreciates the essence of those principles and how the prohibitions and the other decisions which one received according to the oral tradition can be derived using them….”.

This commentator harshly denounces this bilbulism — the Brisker derech in particular.  The  Maharal of Prague in a famous polemic against “bilbul”, wrote: “It would be better to learn carpentry or another trade, or to sharpen the mind by playing chess. At least they would not engage in falsehood, which then spills over from theory and into practice…” [Tiferet Yisroel, pg. 168, quoted in Chess in Jewish theology and practice].

היה רוכב על גבי בהמה, וראה את המציאה, ואמר לחברו זכה לי בה–כיון שהגביהה לו–קנה הרוכב, ואף על פי שלא הגיעה לידו.  ואם אמר לו תנה לי, ונטלה ואמר אני זכיתי בה–זכה בה הנוטל; ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום

מי שראה אחרים רצים אחר המציאה, והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו–אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיען, ואמר זכתה לי שדי–זכתה לו שדהו.  ואם אינו יכול להגיען–הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים, ולא אמר כלום; אלא כל הקודם בהן, זכה  ואם במתנה ניתנו לו–הואיל ואחר הקנה אותן לו והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו, קנתה לו שדהו; ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין, לא קנתה לו שדהו חצרו של אדם קונה לו, שלא מדעתו; ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן–אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכה בה; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי–כל הקודם זכה. במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו–עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי.  והואיל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן, אף על פי שהוא של אמוריים, ותהיה מציאה זו לבעל החצר:  מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם; ולפיכך הוא של מוצאו

הפורס מצודה בשדה חברו, וצד בה חיה או עוף–אף על פי שאין לו רשות לעשות דבר זה, קנה.  ואם היה בעל השדה עומד בצד שדהו, ואמר זכת לי שדי–קנה בעל השדה, ואין לבעל המצודה כלום

עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה, ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר. [וכן בלקט וכן בעומר השכחה]

חכמים תיקנו דבר זה, כדי שלא יינצו המוצאין זה עם זה.  במה דברים אמורים, בסימטה או בצידי רשות הרבים, שאין הרבים דוחקין בהן, או בשדה שאין לה בעלים.  אבל העומד ברשות הרבים, או בתוך שדה חברו–אין ארבע אמות קונות לו, ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו–עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי

קטנה–יש לה חצר, ויש לה ארבע אמות; וקטן–אין לו חצר, ואין לו ארבע אמות.  מפני שחצר של קטנה, מידה למדנוה:  שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה, כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה; וכשם שיש לה חצר לעניין הגט, כך יש לה לעניין מציאה.  וארבע אמות של אדם, כחצרו לעניין מציאה; אבל האיש, למדנו שחצרו קונה לו משלוחו:  כדרך שקונה לו שלוחו, כך תקנה לו חצרו.  והקטן–הואיל ואינו עושה שליח, כך אין חצרו ולא ארבע אמות שלו קונין לו:  עד שתגיע מציאה לידו.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו–עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי

כיצד:  בעל הבית שאמר לשלוחו תן לי מאותו בשר לאורחין, הלך ונתן להן כיכר, או שאמר לו תן להן כיכר, ונתן להן בשר, אמר לשלוחו הבא לי מן החלון, והביא לו מן המגדל, או שאמר לו הבא מן המגדל, והביא מן החלון–השליח מעל; וכן כל כיוצא בזה

העבד והאישה, פגיעתן רעה; החובל בהן חייב.  והן שחבלו באחרים, פטורין; אבל משלמין לאחר זמן–אם נתגרשה האישה או מת בעלה, או נשתחרר העבד:  שהרי בני דעה הן, והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יפרע–שאם העשיר, חייב לשלם

זה שנאמר בתורה “ונתן בידה” (דברים כד,א; דברים כד,ג)–אין עניין הכתוב, אלא שיגיע הגט לה:  ואחד ידה, או חיקה, או חצרה, או שלוחה שעשת ידו כידה–הכול אחד הוא.  ואחת חצרה הקנויה לה, או חצרה המושכרת לה או השאולה לה–הכול רשותה היא; ומשיגיע הגט לרשותה, נתגרשה

מי שראה אחרים רצים אחר המציאה, והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו–אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיען, ואמר זכתה לי שדי–זכתה לו שדהו.  ואם אינו יכול להגיען–הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים, ולא אמר כלום; אלא כל הקודם בהן, זכה

היה בעל השדה בעיר ואמר [יודע אני] שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו -הרי זה שכחה, ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינה שכחה, שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הרי זו שכחה, שנאמר: ושכחת עומר בשדה ולא בעיר

הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה, שנאמר: לא תשוב לקחתו, אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו.

זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב – שכחה, וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו.  וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם:  כיון שהגיעה המתנה לחצרו, כאילו זכה לו בה אחר
הזורק גט לאשתו לתוך חצרה–אם הייתה עומדת שם בצד רשותה, נתגרשה; ואם לאו, לא נתגרשה:  עד שתעמוד בצד חצרה, ואף על פי שהיא חצר שישתמר הגט בתוכה–שחובה היא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו

הזורק גט לאשתו לתוך חצרה–אם הייתה עומדת שם בצד רשותה, נתגרשה; ואם לאו, לא נתגרשה:  עד שתעמוד בצד חצרה, ואף על פי שהיא חצר שישתמר הגט בתוכה–שחובה היא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו

Herein concludes the learning on this portion of the halachic commentary of the Rif upon the Talmud.

Part II of the Rif halachic commentary on the 2nd Mishna of בבא מציעא

Based upon מדרש רבה previously learned, it seems to me that all the halachot wherein the Gemara understands the k’vanna of our Mishna, that all this Talmud affixes with the ברכה:
ברך עלינו ה’ אלהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן (בקיץ: ברכה.  בחורף: טל ומטר לברכה) על פני האדמה ושבענו מטובה, וברך שנתנו כשנים הטובות.  ברוך אתה ה’, מברך השנים.
The reorganized Rambam halachot, they now serve as concrete examples by which the Gemara defines the k’vanna of the Mishna; and this, the 2nd Mishna of בבא מציעא defines the k’vanna of the 6th middle blessing of the Shemone Esri: the kabbala established by the T’NaCH and also the prophets not included within the T’NaCH.

היה רוכב על גבי בהמה, וראה את המציאה, ואמר לחברו זכה לי בה–כיון שהגביהה לו–קנה הרוכב, ואף על פי שלא הגיעה לידו.  ואם אמר לו תנה לי, ונטלה ואמר אני זכיתי בה–זכה בה הנוטל; ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום

מי שלקח את הפאה ואמר: הרי זה לאיש פלוני העני, אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני, ואם עשיר הוא לא זכה לו, אלא יתננה לעני שנמצא ראשון
אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את הגויים ברבית קצוצה אלא בכדי חייו. גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. לפיכך מותר ללוות מן הגויים ברבית, שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לגויים ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם הגויים מותרת לכל

מציאת הפועל לעצמו, אע”פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו: עדור עמי היום, אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאין באגם, הרי מציאתו לבעל הבית, ואפילו מצא כיס מלא דינרין

השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים?

בשלא הלכו, אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, מה בידו לעשות?

ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל. במה דברים אמורים?

בשלא התחילו במלאכה, אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום חוזר, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל?

שמין לו מה שעשה ונוטל. ואם קבלן הוא, שמין לו מה שעתיד לעשות. בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו, בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה, שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד?

קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו, שמין לו מה שעתיד לעשות: אם היה שוה ששה דינרין, נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן. ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין, אינו נותן להן אלא סלע, שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה. במה דברים אמורים?

בדבר שאינו אבוד, אבל בדבר האבוד, כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן, אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס, כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען?

אומר להם: סלע קצצתי לכם, בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתן, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה. ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת. כיצד שוכר עליהן?

שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים, נוטל מן הראשונים. עד כמה?

עד כדי שכרן של ראשונים. ואם היה להם ממון תחת ידו, שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל, אע”פ ששכר הפועל שלשה או או ארבעה. במה דברים אמורים?

שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה, אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמרו לו: צא ושכור מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד, בין שוכר בין קבלן אין עליהן אלא תרעומת ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו: זכה לי בה, כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע”פ שלא הגיע לידו. ואם אמר לו: תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הנוטל. ואם משנתנה לרוכב אמר: אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום

The study of halachot, by this sh’itta of learning Talmud, primarily serves as a rabbinic mitzva by which a scholar interprets the k’vanna of the 13 tohor middot Torah Sh’Baal Pe, affixed to the 13 middle blessings of the Shemone Esri kabbala.  Halachot most essentially define k’vanna; when a man stands before a Safer Torah inside a beit knesset, and swears ברכות unto HaShem. K’vanna most essentially separates daavening the Shemone Esri tefilla from reading Tehillim – da’avening the latter does not require k’vanna.

By this sh’itta, halachot learned from the Sha’s Bavli/Yerushalmi, their main priority, they serve as concrete examples whereby a Talmud scholar defines the k’vanna of his tefillot, dedicated unto HaShem.  When a Talmud scholar definitively defines, with concrete definitions, the k’vanna of the ברכות contained within the language of the Shemone Esri kabbala from the prophets, imagine the joy that Talmud scholar feels when given the chance to actually do הלכה למעשה, the fulfillment of tefillot unto HaShem! The tremendous amazement of actually experiencing the finger of HaShem through ones’ actions taken in life!

Herein concludes the learning on the 2nd Mishna of the Rif’s halachic commentary to בבא מציעא.

2nd quoted Mishna of the Rif halachic commentary to בבא מציעא.

This next quoted Mishna of the Rif halachic commentary to בבא מציעא combines the latter half of the first Mishna with the attached 2nd Mishna.  Have included the previously quoted halachic ruling made by the Rambam as a review.
מי שלקח קרדום ואמר: הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל, הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו. ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו, נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו ונפטר. וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין. וכן היורד לשדה חברו ואכל פירותיה שנה או שנתים והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל, והיורד אומר: ברשותך ירדתי לאכול פירותיה, הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך, חזקה היא שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו. אע”פ שהקרקע בחזקת בעליהן, אין הפירות בחזקת הבעלים. שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר: לזה שאכל: הבא שטרך, ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות, שמתוך שיכול לומר: לקוחה היא בידי, נאמן לומר: לפירות ירדתי וישבע היסת 
Shall now attempt to attach our Rif halachic commentary to T’NaCH and Midrash.  לשון הרע, kissing cousins with avoda zara.  Mariam and the plague of leprosy, serves as an eternal sign of this Torah curse; people who have no shame, their heart cannot grow the mussar of an awareness of the finger of HaShem within their lives.   This prophetic rebuke learns from ירמיה ז:כא -לא.  HaShem determines the measure of rainfall based upon the mussar awareness within the Yidden of the oath brit Cohen nation, and the commitment of our people not to assimilate and embrace the cultures and customs of Goyim, who never accepted the Torah revelation at Sinai.

From the times of the Avot, HaShem has brought famines to correct the hearts of the chosen Cohen nation to receive prophetic mussar.  The heart of Man, then and now – all generations struggle with our shared Yatzir HaRa which tends to view faith as something comparable to offering a sacrifice as Bar BQ unto Heaven.

The Yatzir HaRa within the hearts of all generations of Israel desires to worship the Gods limited to three physical dimensions in space (think the 5th Axiom of Euclidean geometry, likened to the scientific method which limits reality to empirical evidence).   Times change, technological development evolves and grows, but this fundamental tuma Yatzir remains fixed in all generations of Mankind.

Midrash Rabba on Parshat בהר teaches an interesting mussar.
 תהלים קמ) חלצני ה’ מאדם רע.  ויניח מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת.  (ישעיה נח)  והיית כגן רוה …[פי’ –  בזמן תענית על עצירת גשמים]  זה גן (שם) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, זה עדן

The revelation of mussar contained within this Midrash Rabba, it refers to “shabbot shalom”.  This term means more than just a simple greeting. Just as the dedication of a korban assumes a secondary support role, to the primary oath by which a man dedicates a defined tohor midda unto HaShem, wherein this man dedicates as holy, how he intends to walk before HaShem – in his social life in this world with and among his people.  To embrace a dedicated behavior of truth and shalom with family and friends, this requires an essential הבדלה which separates and distinguishes, (permitted and valued), work —— from forbidden, (making a living), work —— on shabbot.

Foreign relations with hostile enemy states, by sharp contrast stands upon the יסוד of deception.  A curse upon our nation, when our leaders treat and behave towards our own citizen people within our Cohen Republic, as those leaders behave towards foreign nationals or foreign national leaders in distant Capitals.  Israel might grant citizenship to stateless Arab refugees, but never can these “citizens” join the oath brit Cohen nation of Israel.  Why?  Arabs never accepted the revelation of the Torah at Sinai.  The shoe on the other foot: Arabs and Muslims always separate and distinguish the “People of the Book” from Muslims.  Herein concludes the interpretation of the k’vanna of the Rif halachic commentary to the 2nd Mishna of בבא מציעא.

The 2nd part of the latter half of the אב משנה בבא מציעא

As previously stated in the earlier introductions to the Rif halachic commentary to the Talmud, the style which this modern super-commentary to the Rif, introduces an Order of the Rambam’s halachic rulings based upon the Order established by the Rif and Rosh great poskim on the Sha’s Bavli. This commentator opposes Rabbi Waldman’s opinion wherein he accounted the RaN as one of the great halachic poskim of the generations. The RaN failed to condemn the errors made by the Rambam. This critical failure of leadership, at a moment in time where the Jewish people came to a critical junction. Had the RaN denounced the Rambam, as did the Rosh, undoubtedly this would have offset the disgusting error the son of the Rosh made when he composed the Tur Shulkan Arukh. Rabbi Yosef Karo sealed the din of the repulsive path unto infamy which Israel rabbinic scholars walk to the present day.

To what does this critical juncture compare? To the error made by king Shlomo who failed to heed the advise given by the prophet Natan. The house which king David sought to build, alas the warrior heart could not establish the Federal Sanhedrin lateral common law court system as “his” בית dedicated to HaShem. King Shlomo assumed the intent of king David, a command to build a house of wood and stone dedicated unto HaShem. Wood and stone, covered with gold, (think Hagia Sophia of Constantinople, Dome of the Rock, the Renaissance/Gothic European cathedral monstrosities) dedicated to a God – a classic definition for avoda zara.

Rabbi, this idea, for the generations who first coined the term, it has a completely different meaning than the effeminate molestation the term rabbi means today. Rabbi Akiva lead the war effort against the Roman barbarians. The people turned and placed their trust that the rabbis (think prophets) would guide them with a proper vision by which they should walk before HaShem. Sound leadership does not guarantee success. But a people who lack righteous leaders, they compare to the societies of Nazi Germany and Stalin’s Communist Russia – both rot upon the dung heaps of history. Both viewed forever thereafter with utter revulsion and total contempt. Excluding the crazies who dream to complete the European ‘Final Solution’.

In the Bar Kokhba war, no less than half of all the Jews living in Judea died in that failed attempt to drive the Roman barbarians out of the Middle East. Our Jewish leadership failed to expel the Roman legions out of Syria when given the opportunity. Our leaders failed to coordinate the revolt against Rome together with the Jews in Alexandria Egypt! The Romans uprooted our crushed and defeated people from off the oath sworn lands. Rome followed up its total victory in war, they renamed our country to the European name of Palestine! Ignorant Arab refugee populations, since 1964, call themselves Palestinians – the descendants of the extinct ancient Philistine boat people who originated from European Greek Islands. Reactionary propaganda foisted upon (“the Jewish controlled press”) declares Palestinian Arab refugees the native populations of Palestine!

Very difficult to hold a rational conversation with STUPID. Stupid almost always thinks with a blood rush, emotional hard-on. Rhetoric and propaganda, Joseph Goebbels skillfully employed to justify Nazi aggression which culminated in the total disgrace of European society for all times thereafter. Post Shoah, only a fool could refer to European societies within the same sentence as “cultured”. Actions have consequences. These consequences impact generations thereafter. Adam ate from the forbidden fruit, and 10 generations thereafter, all Mankind died. A powerful mussar instruction given to all generations, unto and beyond this very day.

The vision of rabbinic Talmudic scholarship comes down to a really simple idea. Halachot and tefilla both possess the potential to express a central k’vanna whereby both do avodat HaShem. Through פרדס logic the rabbis within the Mishna and Gemara affix/attach/link diverse halachot to a specific Mishna. And therein through the action by which these rabbis affixed/attached/linked halachot to a specific Mishna, they thereby defined the k’vanna of that specific Mishna! Tefilla learns through the exact same sh’itta. The 13 middle blessings within the Shemone Esri, they affix/attach/link to a specific tohor midda of the 13 middot דאורייתא which Moshe the prophet heard בעל פה from HaShem at the revelation of the Oral Torah at Horev. For example, a k’vanna for the blessing:

ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד, וכל אויביך מהרה יכרתו, והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע במהרה בימינו. ברוך אתה ה’, שובר איבים ומכניע זדים

Shmuel Ha’kan wrote this addition to the original 18 benedictions. The commission to add an additional blessing to the Shemone Esri, some attribute due to the false messiah Jesus heresy. But such an interpretation does not appeal to this commentator. For the simple reason, the sages had excommunicated all Jews who believed this narishkeit. They like the Rambam & Spinoza, ceased being Jewish. Despite all the Nazi hate which referred to Jews as an inferior race. Difficult to hold a rational conversation with STUPID. Any person can convert and become Jewish! Torah teaches the wisdom of the Cohen national spirituality. Torah contains history, but it teaches mussar rather than history. A fundamental distinction of terms.

Tefilla, a positive time oriented commandment, requires k’vanna. As the “sages of the Talmud” strove to learn the “k’vanna” of each and every Mishna which the Gemara learned, so too and equally likewise, scholars who live post the sealing of the Sha’s Bavli, they have an obligation to learn the “kvanna” of each and every blessing comprising the Shemone Esri kabbala. The Yerushalmi Talmud teaches that over 247 prophets prioritized their mussar to write the Shemone Esri!

The T’NaCH centers around prophetic mussar. Through employment of פרדס logic, later “sages of the Siddur” strive to learn the “k’vanna” of each and every ברכה which פרדס logic (think Talmud) learn to interpret the language of the Siddur. The exact same sh’itta\methodology required to learn the k’vanna which both the Mishnaot and the Siddur, make a korban dedication unto the service of avodat HaShem.

Weigh the mussar which the prophet זכריה commanded the Cohen nation in his day:
זכריה ח:טז,יז. אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו, כי את כל אלה אשר שנשאת נאם השם

Compare the stories of Yaacov and L’van; Yaacov meeting Esau his brother; Sh’Cem the prince raping Dinah, the daughter of Yaacov; the deceptive brit which the sons of Yaacov cut with the people of Sh’Cem; the jealousy and hate which the son of Yaacov felt toward Yosef, the selling of Yosef as a slave and the deception which the sons of Yaacov justified the sudden disappearance of Yosef; the treatment Yosef tormented his brothers in Egypt!

It seems to me that a מלשין behaves with a 2 faced, stab ya in the back, given the whiff of a chance, type of “friend”. The k’vanna of that blessing defines the garments of the Cohen Ha’Gadol as repeated in the Book of שמות. The dedication of those Cohen garments, they serve as a דיוק made upon the actions and behavior of all the sons of Yaacov which caused our people to originally descend unto g’lut. The vision of the ladder of Yaacov, with its ascending and descending Angels. The interpretation of that dream: depending whether the Cohen nation does mitzvot לשמה, on the scales of truth and shalom HaShem weighs the merits of the generations whether we experience the cursed oppression of g’lut or we rejoice in the redemption of the Jewish people from the wicked hands of the European barbarian murderers.

Just as king Shlomo, his bad and evil leadership, sent the Cohen nation down the path whereby all generations, to this very day, mourn the destruction of the Temples made of wood and stone, rather than dedicate our lives to walk in truth and shalom with our people; so too king Rambam’s halachic codification sent the Jewish people down the path whereby all generations, to this very day, assume halacha as being simple ritualized practices embraced by Frum religious fanatics, who dress in long black coats which extend below the knees, grow strange long side curls, and wear funny looking, prohibitively expensive, beaver-fur, oddly shaped hats, in the middle of summer! Superstitions perhaps comparable to the Asian demand to consume rhinoceros horns and shark fins.

This commentary has a vision. To reestablish the Torah as the written Constitution of the chosen Cohen Republic of States; to reestablish the Federal Sanhedrin common law lateral court system, together with the power of ‘Legislative Review’ of laws passed by the Knesset; to obligate the State to supply first time married couples with their own privately owned property & house; to build a North African trade route; to make Arab and Muslim countries of the Middle East and North Africa the main trading partners of the Cohen Republic of States; to dig a water canal from the Mediterranean to the Dead Sea, with the specific objective of increasing the salinity of the waters of the Mediterranean to match the salinity of the waters of the Salt Sea; to mix the electrolysis gases, which condenses and reduces the water content of the channeled Mediterranean waters; use either sand or salt or both, and shoot these two primary elemental gases up into the atmosphere with the intent – to change the weather precipitation conditions in both the Sinai and Sahara deserts. That said, and without further ado, except to which my fellow Americans a happy 4th of July, please consider the reorganized halachot of the Rambam compared to the language of the Rif and Rosh Talmudic halachic commentaries:

שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם. זה אומר: הכל שלי, וזה אומר הכל שלי, כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו. ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חברו ונוטל בלא שבועה

היו שנים אדוקין בטלית זה אומר: כולה שלי וזה אומר: כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חברו שכל מה שנטל כדין נטל

בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה לא קנה עד שימשוך או ינהיג. וכן בנכסי הגר אבל קנה [ה] המוסרה לבדה

היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד. וזה שאחז המוסרה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנהו אחד מהן

אשנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו. או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך. קנו שניהם. במה דברים אמורים בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג

המוכר בהמה לחברו או נתנה לו במתנה ואמר: קנה אותה כדרך שבני אדם קונין, אם משך או הגביהה קנה. אבל אם רכב עליה, אם בשדה קנה, ואם בעיר לא קנה, לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר. לפיכך אם היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר, או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על הילוכו בעיר רוכב, כגון המטפלין בגידול הבהמות או העבדים, או שהיתה אשה או שהיה ברשות הרבים שהרבים דורסין שם, הרי זה קונה ברכיבה, והוא שתהלך בו

האומר לחברו: משוך ותקנה! או חזק ותקנה! וכיוצא בדברים אלו, והלך ומשך או שהחזיק לא קנה, שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו, אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו: לך חזק וקנה! או משוך וקנה! וכיוצא בדברים אלו, שמשמען שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק

המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד, אף על פי שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביהן, שהבהמה כחצר המתהלכת היא ואין מה שבתוכה קנוי לבעלה. לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה

אמר לו המקנה: משוך בהמה וקנה כלים שעליה! הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה, אע”פ שמשכה והיא כפותה, לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים עצמן

דגים שקפצו לתוך הספינה קנה בעל הספינה, שזו כחצר המשתמרת היא. ואינה חצר המהלכת, שהמים הן שמוליכין אותה ואינה הולכת מחמת עצמה

זרק לה גיטה והיא בתוך ביתו או בתוך חצרו אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה, או לכלי מן הכלים שלה שאין הבעל מקפיד על מקומו, כגון: צלוחית או כפיפה קטנה או כיוצא בהן. וכן אם הגיע למטה שלה שהיא יושבת עליה והיתה גבוהה עשרה טפחים הרי זו מגורשת, שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה

Herein concludes arranging the halachot made by the Rambam to follow the Order of the Rif and Rosh tohor commentaries. As a summation to how the Rif understands the intent of this opening אב משנה of בבא מציעא, with ownership comes responsibility. A man does not love that which he does not own. On this specific point the Yatzir HaRah directly compares to how Yaacov and L’van, how Yaacov and Esau, the behavior which led to the rape of Dinah, the jealousy and hatred the brothers of Yosef which resulted in the g’lut of the entire house of Israel unto Egypt, how Yosef behaved toward his brothers when they travel to Egypt to buy food.

Have attempted to weave the kabbala of פרדס together with the kabbala of the prophets who wrote the Shemone Esri tefilla. It seems to me that the blessing of מלשינים most succinctly defines the k’vanna of the halachot wherein the Gemara learns the opening Mishna of בבא מציעא. As such all the halachot learned, whereby the Gemara strives to frame the k’vanna of this Mishna, all this Talmud, it likewises attaches to the k’vanna of the מלשינים tefilla. The two kabbalot of פרדס ותפילה, they weave together into a warp\weft fabric similar as does halacha\aggadata within the entire Sha’s.

Herein does this commentary explain the k’vanna intent of the framers of the Sha’s Bavli, and by extension – the Sha’s Yerushalmi. Have learned the entire opening Mishna and Gemara of בבא מציעא to one specific ברכה within the language of the Shemone Esri מזל טוב.

The 2nd part, the opening “Av Mishna” of בבא מציעא, of the Rif’s halachic commentary.  Like the 1st part of this Rif super-commentary, intend to reorganize the halachot of the Rambam, to model the halachot of the Rif and the Rosh commentaries, following this brief introduction.

The concluding Gemara on the last two cases within the opening “Av Mishna” on בבא מציעא, did not locate with certainty a Midrashic source to affix and thereby define the k’vanna of the halachot, which the Gemara brings precedents by which it learns this Mishna.  Every Gemara on every Mishna, within the pages of the Talmud, follows this unique style of learning: the attachment of diverse halachot to the Mishna.  The Gemara treats each and every Mishna as a sacred מקום קבועה.  The opening Gemara of ברכות, encourages persons to make their tefilla from a sacred מקום קבועה.  The k’vanna of that opening Gemara of the Sha’s Bavli, that a person should affix a Torah defined tohor midda to a specific blessing within the body of the 13 middle blessings within the Shemone Esri.  Herein separates the avoda of tefilla, a duty of the heart, from the prayers Goyim make to other Gods.

This key whereby a person separates and distinguishes the k’vanna of tefilla from prayers offered up unto other Gods; Gods who live in the heavens and not within the heart.  In like and similar fashion the Gemara introduces halachic Primary Sources with the intent to affix these halachot unto the language of each and every Mishna.  How the Gemara learns the Mishna likewise defines the k’vanna of how the rabbis in the Sha’s Bavli understood how to correctly da’aven tefillah unto the Spirit of HaShem which eternally lives within our hearts, based upon the pre-conditions laid down in the oaths sworn by HaShem and Avram at the brit between the pieces.

Affixing outside halochot to any given Mishna, not only defines the k’vanna of every page of the Gemara of the Sha’s Bavli, but equally important, this disciplined style of learning too [also] defines the k’vanna of the relationship between tohor middot, affixed unto ברכות, which comprise the Shemone Esri kabbalah of tefilla.  The פרדס kabbala of Rabbi Akiva which defines Torah Sh’Baal Peh, revealed to Moshe the prophet on Mount Horev on Yom Kippor – 40 days after the sin of the Golden Calf, wherein Aaron translated the Spirit of the Name unto the word אלהים – likewise defines the k’vanna of the over 247 prophetic framers of the Shemone Esri tefilla.

How the Gemara interprets the k’vanna of each and every Mishna, by affixing outside, independent, halachot unto a specific Mishna of Rabbi Yechuda, this exact same discipline equally applies to defining the k’vanna of tefilla – as learned through the kabbala of the Shemone Esri, which the Talmud Yerushalmi teaches that over 247 prophets involved themselves in its composition.

The Rambam code stands in stark contrast to the B’hag, Rif, & Rosh halachic commentaries which these tohor scholars made on the Talmud.  By contrast, that tuma code, written by a מין כופר ביהדות תורה, the Rambam code introduced halachot divorced from the Mishna which the Gemara emphatically affixed to specific Mishnaot.  His halachic divisions pigeonholed halachot into unprecedented halachic subjects, making them completely and totally independent from the language of the Mishna — WRONG. 

In his introduction, the Rambam expressed his intent.  That people should make rulings based on his book without looking first at the Gemara and other Primary sources.  His code, both encouraged and caused people to fail to realize the discipline of learning the Mishna, based upon the discipline which affixes halacha unto a specific Mishnaic “place”!  Jews as a consequence, likewise failed to learn the k’vanna of da’avening through the affixation of tohor middot unto ברכות within the Shemone Esri kabbala.  Kabbala and kabbala — they learn together, they fit tight like a hand in a wet leather glove.

The Rambam code only superficially introduced halachic clarity.  But in actual fact, his code uprooted and destroyed the tremendous genius scholarship which produced the works of the Yerushalmi and Bavli Talmud!  Visit any bet knesset across the world, ask any Jew:  What definitatively defines the k’vanna of ברכות within the language of the Shemone Esri?   Neither rabbi or Jews from the street can tell you the k’vanna of their prayers, based upon the language of the Siddur.  In like and equal measure, after Napoleon freed Jews from the Catholic war crime – the Ghetto – neither rabbis nor the common Jewish man on the street could mount a strong defense against the Reform רשעים rabbis, or their tuma slander whereby they defamed the Torah Sh’Baal Peh, with their potty mouth trash; they referred to halacha as archaic and irrelevant to modern times.

Bring Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s short book known as “Halakhic Man”, and offer it as evidence that Modern Orthodox Judaism continues to follow down the obtuse stale path blazed by the מין Rambam.  Why did the Reshonim scholarship and piety fail to bring Israel out of g’lut?  Answer: IF the post Shoah generations, we fail to reestablish the Torah as the Constitution of our Republic of States, if we collectively fail to rule the oath sworn lands with justice, based upon the Talmudic model which establishes lateral Common Law Federal Courts, THEN post Shoah Jewry, our t’shuva directly compares to assimilated Reshonim rabbis, who embraced the מין Rambam!  They effectively blew out the lights of Hanukkah; they extinguished the lights of our hoped for redemption from g’lut!   The lights of Hanukkah, a mitzva דאורייתא according to the language of the B’hag!  The k’vanna דאורייתא of the lights of Hanukkah … a dedication to interpret the Written Torah strictly and only upon reliance on the פרדס kabbala, whereby Rabbi Akiva defined the revelation of Torah Sh’Baal Peh at Horev. 

Never once does Rabbi Soloveitchik teach the brit burden obligation of the chosen Cohen nation! Many orthodox Jews solemnly proclaim, with absolute Pope like dogmatic authority, (thinking of the Neturei Karta cult) that Jews living in Israel today — that we live in g’lut! No הבדלה, these fools possess no shame, nor fear of HaShem. With disdain and arrogance – they fail to distinguish between day and night: the blessing of living and ruling the oath sworn brit lands; the obligation to govern these lands with righteous justice based upon lateral common law courts —– from accursed tiny Jewish minority populations, whose children assimilate unto the dominant foreign cultures and customs practiced by Goyim in g’lut societies and civilizations.

Part II of the Rif Commentary to בבא מציעא

To appreciate terse learning made by Gaonim scholars on בבא מציעא, requires contrasting the language of the B’hag to that of the style of the Rambam which makes its focus of scholarship a clear Hebrew which expunges Aramaic from his replacement code which effectively declared the language employed by the Talmud as archaic.  The B’hag quotes the Mishna intact just as do both the Rif, and post Rambam, likewise did the Rosh.

Part I of the Rif commentary to בבא מציעא strived to terselydefine the k’vanna of all the halachot which the Reshon scholars in their codifications of halacha attempt to determine to a single statement taught in מדרש רבה.  But why?  Does Reshonim scholarship so strongly feel the need to simplify the halachic debate within the pages of the Talmud?  This commentary argues that the driving force behind the Rif and Rosh halachic codifications – to simplify the overly complex texts of the Gemara.  Thereby permitting students to more easily focus their energies to weave halachic ritualism together with aggadic/T’NaCH mussar, in accordance with פרדס kabbala taught by Rabbi Akiva. 

By contrast, the Rambam code, determines the chief focus of its scholarship: halacha totally divorced from both Aramaic, the language of Aggadita; it expunges the value of prophetic mussar, it rips apart the ‘marital’ relationship between cultural ritual observances practiced by the Cohen Judean society — from prophetic mussar.

The Book of Daniel, the only Book of the T’NaCH written in Aramaic serves as the mystical aspect that communicates the visions of prophetic mussar with its eyes focused upon the future – end of days.  The brit between the pieces, has no such vision of ‘end of days’.  Therefore the latter Book of Daniel does not, and can not uproot the Torah.  Rather, sh’itta of this mystical interpretation views the Torah based upon a משל\נמשל parameter.

Before bringing the language of the Rambam, have made the decision to contrast his code with the brevity of the B’hag.
וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד, שבועה זו – למה טיבה?  אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי היא.  אמר רב שישא בריה דרב אידי (שם ו.)  פרשי אינשי מספק שבועה, ולא פרשי מספק ממונא.  מאי טעמא?  האי אית ליה תקנה בחזרה.  והאי לית ליה תקנתא בחזרה.  והיכי משתבע?  אמר רב הונא (שם ח:)  דאמר שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחצייה.  ולא אמרינן מגו דחשיד אממונא, [גם כן] חשיד נמי אשבועתא.
אמר רבה (שם ג.)  מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע?  חזקה גאין אדם מעיז אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.  ובכוליה בעי דנודי ליה. [ דאין לו פנים לכפור הכל]  והאי דקא כפר ליה בפלגא סבר אי מודינא ליה תפיש ליה בכוליה, ואישתמוטי הואדקא משתמיט ליה. [ הגמרא מוכיחה זאת מהמשנה המוזכרת, האומרת כי שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות].  אמר [סבר] עד דהוי לי ופרענא ליה וכו’.
Notice how closely the B’hag employs the exact language of בבא מציעא.  The Rambam code, written strictly in Hebrew, divorces the Rambam’s posok halacha from both the pages and language of the Gemara.  The code of the Rosh uses less Aramaic than either the B’hag or the Rif.  But the B’hag, Rif and Rosh codes seek to clarify the language the Talmud employs, whereas the Rambam has no desire for readers of his code to advance their skills in correctly reading the Talmud.  Without further introduction, shall now reorganize the halacha of the Rambam code, so that it follows the Order of learning established by בבא מציעא.

שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה

זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, וזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול. בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אע”פ שטוען יותר

כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה–אינו זוכה בה, עד שתגיע לידו או לרשותו; אבל אם ראה את המציאה, אפילו נפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה–זה שהחזיק בה, זכה בה

נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. אימתי?  בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו. לפיכך אם נטל הדמים משנים כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו, שניהן תופסין בו, אין כאן עדות כלל, וכל אחד מהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים

הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי, הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו: כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שתי פעמים, אם הודה ישלם, ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת. וכן כל כיוצא בזה

מנה לי בידך אין לך בידי כלום. והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים, פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר, שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים

הטוען את חברו במטלטלין והודה לו במקצת הרי זה משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התורה, שנאמר: אשר יאמר כי הוא זה. וכן אם כפר בכל ואומר לא היו דברים מעולם ועד אחד מעיד [שהוא חייב לו], הרי זה נשבע מן התורה. ומפי השמועה למדו: שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה. וכן למדו מפי השמועה: שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה

מנה הלויתיך. כפר בבית דין ואמר: לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה אומר: לא נפרעתי, הרי זה חייב לשלם. שכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר: לא פרעתי דמי. ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והעדים מעידים אותו שפרעו, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן. וכן אם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר: לא היו דברים מעולם וזה אינו כתב ידי, אם הוחזק כתב ידו בבית דין או שבאו עדים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן ומשלם

כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר: לא תגנוב. ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב חייבתו תורה לשלם. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן

מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה, ולא התרו בו, אלא אמרו: ראינוך שעשית מלאכה בשבת, או שאכלת חלב. והוא אומר: אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת. הואיל ואם יאמר: מזיד הייתי יפטר מן הקרבן, כשאמר להן: לא אכלתי ולא עשיתי, נעשה כאומר: לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים

אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי, או שבועת עדות, או שבועת הפקדון, או שבועת שוא, הרי הוא חשוד על השבועה. וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כגון בעלי רבית ואוכלי נבלות וגזלנין, בין פסלנות של דבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים, הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו

הטוען מטלטלין על חברו וכפר בכל ואמר: לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר: אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך, או שטענו חטים והודה לו בשעורים, בכל אלו פטור משבועת התורה. אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ. וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות

שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין, מלוה אומר: חמש סלעים שיש לי בידך הם הכתובים בו, והלוה אומר: אין לך בידי אלא שלש והם הכתובים בשטר. אף על פי שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים והרי הודה בסלע שאפשר לכפור בה, הרי זה פטור מפני שהוא כמשיב אבדה, ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבדה לא ישבע, כמו שביארנו במקומו. וכן האומר לחברו: אמר לי אבא שיש לי בידך מנה, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים, הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת, ואין צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר: מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים, דינרין ונשאר לו חמשים שזה פטור אף משבועת היסת. אבל יורש שטען ואמר: אני יודע בודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה, והוא אומר: אין לו בידי אלא חמשים, או אין לך ביד אבי אלא חמשים, הרי זה מודה מקצת וישבע

טענו כלים וקרקעות בין שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות, בין שהודה במקצת הקרקעות וכפר במקצתן עם כל הכלים, בכל אלו נשבע היסת. אבל אם הודה במקצת כלים וכפר במקצתן עם כל הקרקעות, מתוך שהוא חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהן, נשבע אף על הקרקעות שטענו עמהן שהכל טענה אחת. וכן הדין בטענו כלים ועבדים או כלים ושטרות, הכל דין אחד הוא

אין מודה במקצת חייב שבועה עד שתהיה הודיה ממין הטענה. כיצד? כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך חטים חייב. אבל אם אמר לו אין לך בידי אלא כור של שעורים פטור, שהמין שטענו לא הודה לו בו והמין שהודה לו בו לא טענו. דינר זהב יש לי בידך פקדון לא הפקדת אצלי אלא דינר כסף, מעה כסף הפקדתי אצלך לא הפקדת אצלי אלא פרוטה פטור, שטענו מין אחד והודה לו במין אחר, וכן אם אמר לו: עשרה דינרים מצריות הפקדתי אצלך לא הפקדת אצלי אלא עשרה צוריות פטור, וכן כל כיוצא בזה

הטוען מטלטלין על חברו וכפר בכל ואמר: לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר: אין לך בידי אלא זה והילך, או שאמר אמת שהיה לך אצלי אבל מחלת לי או נתת לי או מכרת לי או החזרתי לך, או שטענו חטים והודה לו בשעורים, בכל אלו פטור משבועת התורה. אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר, ואינו כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ. וכבר ביארנו דרך שבועה של תורה ודרך שבועת היסת בהלכות שבועות

ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע”פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין, שנאמר: כי יקום עד חמס באיש. כגון הגנבים והחמסנים אע”פ שהחזיר, פסול לעדות מעת שגנב או גזל. וכן עד זומם אע”פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות. ומאימתי הוא נפסל? מעת שהעיד בבית דין, אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים. וכן המלוה ברבית, אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות. אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה, ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם. וכן כל העובר על גזל של דבריהם, הרי הוא פסול מדבריהם. כיצד? החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים, אע”פ שנותנין הדמים, הרי אלו פסולין מדבריהם. וכן הרועים, אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמן, הרי הן פסולין, שחזקתן פושטין ידיהן בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים ולפיכך סתם רועה פסול. ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין, אבל בחוצה לארץ כשרין. ומותר לגדל בהמה גסה בכל מקום. וכן המוכסין סתמן פסולין מפני שחזקתן ליקח יותר מדבר הקצוב להם בדין המלכות ולוקחין היתר לעצמן. אבל גבאי מנת המלך סתמן כשרין. ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יתר מן הראוי להם לגבות, הרי אלו פסולין. וכן מפריחי יונים ביישוב פסולין מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים בחנם. וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים, וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהן ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספין פירות שביעית ועושין בהן סחורה. וכן משחק בקוביא והוא: שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם, הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל. ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חברו או כל הנוצח את חברו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול וכל אלו פסולין מדבריהם

בעל הפקדון שתבע פקדונו ונתן לו השומר, ואמר המפקיד: אין זה פקדוני אלא אחר הוא, או שלם היה ואתה שברתו, או חדש היה ונשתמשת בו, ק’ סאין הפקדתי אצלך ואין אלו אלא נ’, ובעל הבית אומר: זהו שהפקדת בעצמך ומה שנתת אתה נוטל, הרי השומר נשבע היסת כשאר כל הנשבעין. שאין כל שומר נשבע שבועת השומרין האמורה בתורה אלא בזמן שמודה בעצמו של פקדון כמו שהמפקיד אומר, וטוען שנגנב או מת או נשבה. כללו של דבר: טוען לפטור עצמו מן התשלומין, [נשבע שבועת שומרין]. אבל אם אמר: זהו שהשאלתני או שהשכרת לי או שנטלתי שכר על שמירתי, והבעלים אומרים אינו זה אלא אחר או נשתנה מכמות שהיה, השוכר נשבע היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת. כיצד? מאה סאה הפקדתי אצלך והשומר אומר: לא הפקדת אצלי אלא חמשים, נשבע שבועת התורה מפני שהודה במקצת לא משום שבועת השומרין. מאה כור של חטים הפקדתי אצלך, והוא אומר: לא הפקדת אצלי אלא מאה של שעורים, נשבע היסת כשאר כל הנשבעין בטענה כזו

באו שניהם אדוקין בטלית ואמרנו להם: צאו וחלקו את דמיה, יצאו וחזרו והרי היא תחת יד אחד מהן, זה טוען: הודה ונסתלק ממנה, וזה טוען: שמכרתיו לו או נתגבר עלי וחטפה, המוציא מחברו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה, ישבע זה שהיא שלו ויפטר. וכן כל כיוצא בזה

באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חברו בפנינו ושתק השני, אף על פי שחזר וצוח, אין מוציאין אותה מידו. כיון ששתק בתחלה, הרי זה כמודה לו. חזר השני ותקפה מראשון, אע”פ שהראשון (לא) צוח מתחלה ועד סוף חולקין
היה אוחז האחד את כולה וזה מתאבק עמו ונתלה בה, הרי זו בחזקת האוחז את כולה

המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה?          ואמר בעשרה אפילו היה שוה מאה, כיון שאמר בעשרה אינו לחזור בו, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט

מי שהיה מוכר דלועין או ביצים וכיוצא בהן, ובא לוקח ונטל אחת והלך לו–אם היו דמי כל אחת ואחת מהן קצובין, הרי זה כמי שפסק; ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו, שהרי אינה ברשותו. ואם אין הדמים קצובין, והקדישה–הרי זו מוקדשת, שעדיין ברשותו היא: שזה שלקחה, לא לקחה דרך גזילה. וכן כל כיוצא בזה

מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא, הרי זה פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב בתוך ל’ יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות. מת האב לאחר ל’ יום, הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה

מי שהיו לו עשרה טלאים כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור, הרי הן כחולין לכל דבר ומתעשרין כשאר הבהמה, ומפריש אחד מהן מעשר והשאר שלו כשהיו

ספק קדשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה, הרי הן אסורין בגיזה ועבודה, והגוזז או העובד בהן, אינו לוקה

כל בכור שהוא ספק, דינו שירעה עד שיפול בו מום, ויאכל לבעליו. ואם תפשו הכהן, אין מוציאין אותו מידו ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו, שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה

היה מונה היוצאין אחד אחד ומקדש עשירי וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר, לתוך אלו שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו, נפטרו הכל. שכל אחד מהן ספק אם הוא המנוי שקפץ, או אחר, וכבר ביארנו שכל המנויין פטורין

קרא לתשיעי: עשירי ונשאר העשירי בדיר, התשיעי יאכל במומו, וזה שנשאר בדיר מעשר אף על פי שלא יצא ולא ביררו, שהעשירי מאליו נתקדש. מת העשירי בדיר, התשיעי יאכל במומו וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין ואע”פ שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב, אלא מת קודם שיצא, שהמניין הראוי פוטר

הגוזל את חברו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וכן כל כיוצא בזה

במה דברים אמורים? במטלטלין, אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה, אם יכול להוציאה בדיינין הרי זה יכול להקדישה ואע”פ שעדיין לא הוציאה, שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה

היו שנים אדוקין בטלית זה אומר: כולה שלי וזה אומר: כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חברו שכל מה שנטל כדין נטל. היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפת האחרת, חולקין כלה בשוה אחר שנשבעין. וכל חלוקה האמורה כאן בדמים, לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה

הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר, זכה הלוקח, ואף על פי שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח וזכה בו הלוקח, שהמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. אע”פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו, אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו, קנה הלוקח, והוא: שאחז ממנו כדי שיעור כלי, או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו. לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד, צריך שיאחוז מן הבגד שלש אצבעות, שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו. ששלש אצבעות מבגד קרוי כלי, כמו שביארנו בענין טומאת בגדים. וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתק כל הכלי קנה

זרק הגט לידה והיה קשור במשיחה וקצת המשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת עד שתפסק המשיחה, ואם אינו יכול לנתקו הרי זו מגורשת

היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפת האחרת, חולקין כלה בשוה אחר שנשבעין. וכל חלוקה האמורה כאן בדמים, לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה

שנים שהן אוחזין בשטר, המלוה אומר: שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך, והלוה אומר: פרעתיו וממני נפל. אם היה השטר שיכול לקיימו, זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו, ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו

הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה: אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו, או אמנה הוא, או כתבתי ללוות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה. הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים, הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר. ואם קיימו המלוה אח”כ בבית דין הרי היא כשאר השטרות

כללו של דבר: כל שטר שחוששין בו לפירעון–לא יחזיר, שמא נפרע החוב; ואם היה החייב מודה, ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניה עד שיפסיד על הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר, כדי שיטרפו מידם שלא כדין–הרי זה לא יחזיר, אף על פי ששניהם מודים. וכל שטר שאין בו צד לחשש, לא לפירעון ולא לקנוניה–יחזיר לבעליו

מצא איגרות שום, ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי הטענות שכותבין הדיינין טענותיו של בעל דין זה ושל חברו, או שמצא שטרי בירורים והם השטרות שביררו בהן בעלי דינין את הדיינין שדנין להם וקיבלו עליהם שידונו להם פלוני ופלוני, או שמצא כל מעשה בית דין–הרי זה יחזיר

הנותן לבעל הגנה דמי עשרה קשואין אלו, דמי עשרה אבטיחים אלו והרי הן קטנים והתנה עמו שיתנם לו לכשיגדילו, הרי זה מותר, שהרי הוא מניחן והם גדלים מאליהן ואילו קצצן עתה כשהן קטנים לא היו באים אחרים תחתיהן. וכן כל כיוצא בזה מדבר שאין בו הפסד ולא חסרון על המוכר

המגביה מציאה לחברו–קנה חברו, ואף על פי שלא אמר לו כלום. הגביהו המציאה שניים, קנו שניהם

שותפין שגנבו וטבח אחד מהן, או מכר מדעת חברו–משלמין תשלומי ארבעה וחמישה; ואם עשה שלא מדעת חברו–פטורין מתשלומי ארבעה וחמישה, וחייבין בכפל

הגביהה לו חירש או שוטה או קטן–לא קנה הפיקח, לפי שאין להן דעת. הגביהה חירש ופיקח כאחד–מתוך שלא קנה פיקח, לא קנה חירש; היו שניהם חירשים, קנו שניהם: תיקנו להם חכמים שיקנו, כדי שלא יבואו להינצות

The Gemara learns allot of הלכה למעשה on this opening Mishna of בבא מציעא, but the mussar learned from מגרש רבה sums it up with a 3 word warning: avoid לשון הרע. Herein concludes an examination of the Rif halachic commentary contrasted by the foreign style which separates the פרדס kabbala taught by Rabbi Akiva and all the scholars within the pages of the Sha’s Bavli, as opposed by assimilationist Rambam, and his divergent comprehension of the Talmud while all together lacking the kabbala taught by Rabbi Akiva in favor of the logic based upon ancient Greek philosophy. A subtle yet obvious distinction for ever separates the B’hag, Rif, Rosh from assimilated Rambam.

Editing the Rambam code, correcting its fundamental flaw, and in so doing exposing the tragic degeneration of Gemara scholarship post the terrible Rambam Civil War. טוב

Little historical evidence exists concerning the life of R. Vidal (1283 – 1360). He lived as a peer of Rabbi Jacob ben Asher – the son of the Rosh. It appears that Rabbi Karo thought Xtians murdered him. These times experienced tremendous brutality for stateless Jewish refugee populations across Western Europe. Some speculate that the author of the מגד משנה, [a Reshon who authored this important super-commentary on the Rambam’s Yad Hazakah code], attempt to trace R. Vidal’s original origin of birth to back to either Spain or France. All Jews in both countries the church would violently expel, and the remaining survivors cruelly purged through the pius torture infamously known as “the Inquisition”.

Never forgotten that not a single European Court of Law has ever once condemned Church barbarism – unto this very day. Hence, the Israeli contempt for the Court of the Hague who currently seeks to condemn Israel for War Crimes over the 2014 Gaza incursion wherein approximately 2000 Arab refugees died, consequent to the kidnapping and murder of 3 Israeli high school students by Hamas terrorists, which sparked the conflict. Europe loves to pretend that through some “treaty”, that that newly coined treaty gives them a mandate by which Europe determine International law! (think UN Resolution 242 etc. etc. etc.). Post Shoah, the Europeans lost all credibility as a first world nation. Never Again shall post ‘Final Solution’ Europe, judge and condemn Jews.

The Yad Hazakah has many commentaries to the ‘king of the Reshonim’ (think Elvis Presley). Personally, am not a big fan of either Moshe or Elvis. But my opinion does not change the fact that both men produced a huge impact upon the society of their day. Consequently any commentary upon the Rif or the Rosh, merits correcting the basic structural flaws of the Rambam code. This blog harshly criticizes all the commentaries on the Yad Hazakah for their reactionary superficial learning of Rambam codification. Their failure to learn his halachot in comparison to the Order of the Rif and Rosh halachot. Both the מגד משנה וכסף משנה, the latter written by Yosef Karo attempt to correct the basic flaw of the Rambam code by tracing his halacha back to Talmudic primary sources – big mistake. Rather, they should have compared this fundamentally flawed Reshon, and organized his halachic code to duplicate the Order established by both the Rif and Rosh halachic codifications.

Alas after the disaster of the Rambam Civil War, rabbis ceased learning the Sha’s obeying the kabbala taught by Rabbi Akiva and also by all the Rabbis within the pages of the Talmud. The study of the Talmud consequent to the Rambam Civil War became an exercise in worshiping words. No rabbinic authority thereafter ever examined the Talmud based upon the warp\weft fabric of halacha woven together with aggadita! The rabbis would divorce the study of the T’NaCH from the study of the Talmud. Yeshiva students would embrace the error made by the Karaites and limit there examination of the T’NaCH p’sukim quoted by the Gemara, restricted to Reshon theory of p’shat that limited research only to the exact p’suk quoted.

These basic errors in the study of Talmudic Common Law, they set the stage for the disaster of the Reform revolt against Traditional Judaism. After Napoleon freed illegally jailed Jewry from the Catholic ghetto prisons across Western Europe. The cultural antisemitism that Goyim felt against Jews, exploded after Napoleon, extended ‘Citizen Rights’ to disenfranchised Ghetto Jewry living in European countries, and particularly in France.

The degration of Talmudic scholarship, based upon the kabbala taught by Rabbi Akiva and obeyed by all the rabbinic opinions expressed throughout the Gemara, to the reactionary skimming and rote learning, the sh’ittot representative of rabbinic Judaism that prevailed following the Rambam Civil War, compares to the change that happened to late 19th Century antisemitism, which denounced the enfranchisement of Jewish minority populations awarded civil rights – to 20th Century antisemitism, which declared Jews an inferior sub-human race, fit only for slaughter and destruction.

The degraded status of both T’NaCH and Talmud, following the disaster of mass circulation of the Rambam code, best seen in the super-commentaries made on the Yad Hazakah, specifically the gross error which equates the halachic rules of the Rambam posok, to the Gemara itself. All these super-commentaries failed to compare and organizing the Rambam code to follow the halachic organization which the Rif and the Rosh halachic commentaries established. The Rosh he lived through and directly experienced the tragic Rambam Civil War. He organized his codification to follow the Order established by the Rif code. Therefore, the commentary on the Rif by this author, shall most essentially attempt to correct the fundamental error made by all the super-commentaries on the Yad Hazakah.

No Reshon commentary upon the Sha’s Bavli, in particular the Yad Hazakah, can replace or even condense the warp\weft halachic\aggadic understanding of Rabbi Akiva’s Divine Chariot פרדס secret code, which not only communicated the Judean culture and customs of Jewish society that prevailed prior to the Roman expulsion of Jews from off our homelands. But equally important, the kabbala of פרדס mysticism, concealed away from prying church evil eyes; the priest abomination never grasped the Oral Torah logic system – whose very existence, Rome emphatically denied.

Despite the noise made by Reform idiotic “authorities” – who denounced the Talmud as archaic. These fools – comparable to the Priest abomination, too failed to understand the 1st rule which all logic systems obey, an organization of ordered thought. Based upon this 1st rule, logic can never become “archaic”. Logic stands upon Order, and all organized societies and governments require Order. To “convert” the tuma Yad Hazakah error organization, into a tohor halachic codification commentary upon the Talmud requires restructuring the Order of that tuma code away from the path taken by assimilated Rambam. Who organized his code, based upon the recently rediscovered school of ancient Greek logic, as taught by an Arab scholar.

During the years of my Jewish identity crisis, the terse language of Rashi’s commentary to the Chumash truly amazed and impressed me. Therefore, the Rif commentary which this blog seeks to write, shall have two parts. Have already succinctly reduced the opening Rif halachic commentary to a single line quoted from Midrash Rabbah and a couple of p’sukim quoted from the prophet Jeremiah. From these limited sources have presented a theory of the k’vanna of all the halachot found within the opening Rif code on בבא מציעא.

The second part of this Rif commentary shall reorganize the posok halacha of the Rambam code, in an order which makes a comparative organization which follows the Rif and Rosh halachic commentaries made upon the Talmud. Duplicating, so to speak, how the Rosh likewise learned the Rif. This second part of the Rif code, stands upon the scholarship of עין משפט ונר מצוה. A lot of excellent scholarship made on the Shas Bav’li. Herein concludes the 2nd introduction to the Rif halachic commentary made upon the Talmud. Have a good day.

Fast of 17th of Tammuz, the enslavement of the agunah wife. The Codes of religious law: Rabbis trapped in the box of their minds. Rabbis who fail to learn Talmud by means of bringing precedents. טוב

As a Yeshiva bochur learning in D’var Yerushalim, a small baali t’shuva Yeshiva, remember the time when the Rosh Yeshiva, expressed his opinion whereby he expressed favor to permit secular marriages. He made a compelling argument, at least on the surface, has merit. But having now received s’micha, and the burden of responsibility to protect halacha rests upon my shoulders, this idea repulses my soul! Why?

The introduction of secular marriages undermines the Jewish State. The establishment of stable Jewish families within Israel, upon this יסוד ensures the long term survival of the Jewish state. Why? To answer this question a person must separate קידושין as a mitzva from the assimilation cultures and customs practiced by Goyim around the world – secular marriages. A secular marriage, this term viewed from a Torah perspective, means marriage of a couple without the mitzva of קידושין.

The mitzvot of קידושין\גיטין qualifies as opposing “book-ends” mitzvot to one another. Secular marriages removes the possibility of increasing mamzerim within the Israeli population. Consequently Rabbi Horowitz, the Rosh Yeshiva of D’var Yerushalim, expressed his positive attitude of permitting the introduction of secular marriages by the Rabbanut. His opinion has truly bothered me for some 30 years. How could the rabbanut introduce, basically a new halacha that has no basis from the Talmud – the sealed masoret!

Just as Rav, a talmid of Rabbi Yechuda Ha’Nasi, even though he qualified as a Tanna himself, could not add a 7th Order to the Mishna – which Rabbi Yechuda “sealed”; so too and how much more so latter day rabbis cannot write a 7th Order to the Mishna. The Mishna defines the halacha of marriages through קידושין. Secular marriages introduces and validates non Jewish marriage practices to both Torah observant Jewry and secular Jewry! Assimilation – the first face of avoda zarah!

The Gemara of קידושין, a Yeshivish Gemara. Bochurim who learn in Yeshiva, they learn this specific Gemara throughout their lives. The Gemara of קידושין qualifies as a “common Gemara” that all Yeshiva educated bochurim have learned and know. The saying ‘familiarity breeds contempt’, directly applies to the Yeshivish Gemaras of קידושין וגיטין! The Reshonim, at least so it appears to me, they made a tremendous error when they interpreted the opening Mishna of גיטין as meaning that the Soferim did not pay proper attention to the exact names of the women getting divorced; the document דאורייתא – the get – these soferim sometimes, according to how the Reshonim learned, erred in transcribing the exact name of the woman written within the body of “the get”.

The problem with this Reshon interpretation on the language of the Mishna and Gemara of גיטין, a similar problem in the Gemara of כתובות never, not even once, occurs! גיטין a miitzva דאורייתא, a woman’s marriage contract – a mitzva דרבנן! Soferim would pay attention in writing the correct name of the kallah but view the mitza of get, expressing a sloppy indifference to writing the correct name of the woman getting divorced? No. Rabbi Horowitz favors secular marriages specifically concerning the problem of mamzarim! The opening Mishna of גיטין teaches that g’lut Jewry lost their ‘fear of heaven’ to do mitzvot לשמה!

The primary reason for the curse of g’lut which uprooted our father Israel, and cast his family out of the oath sworn lands … the sons of Yaacov did not try their brother Yosef לשמה. The story of the trial of Yosef, and the ensuing famines and g’lut which drove Israel and his family from off the oath sworn lands, that critical story within the Book of בראשית, it teaches the exceptionally powerful mussar: to do mitzvot requires doing those mitzvot לשמה. Hence the opening Mishna of גיטין teaches the same exact mussar: g’lut Jewry had lost the ‘fear of heaven’ required to do mitzvot לשמה. And the Ramban writes in his commentary to the Chumash that g’lut Jewry cannot do mitzvot in g’lut!

The central problem which so defines the lack of professionalism within the Rabbanut today, directly encountered a similar problem in matters of kashrut here in Israel. The Rabbanut permits the owners of both restaurants and slaughter houses to pay the salary of the mashgiachim who police those establishments to assure that they operate and maintain a level of integrity of kashrut. Personally butted my head against Rabbanut indifference to this essential matter of ethics. On more than one occasion, as a mashgiach kashrut, I challenged business practices of the establishments under my authority to police. The owners would object to me by declaring: “I pay your salary”!

Likewise have witnessed exceptionally sloppy professionalism in the conduct of judges sitting on בית דין damage courts. The simple fact that these 3 men Courts fail to assign one Judge as the prosecutor and the second Judge as defense attorney. That its the obligation of these two Judges to argue the Case before the 3rd Judge of the Court. This arrangement of the Courts defines Talmudic lateral Common law!

But the religious codifications, specifically poor understanding of how the Talmud defines halacha, have perverted Talmudic jurisprudence away from the practice of Mishnaic Common Law; the Talmud required the rabbis within its Tomes to bring precedents in law within their briefs presented to the 3rd Judge. The style of the Gemara: difficulty\answer. A rabbi introduces a precedent and his opposing Rabbi challenges the validity of that precedent, introduced as a precedent by the first rabbi before the Court. The Talmud employs this precedent “the halacha”, by which it understands the depth of the language of Rabbi’s Mishna.

The codes as learned in Yeshiva today, they see no deference how the Rif and the Rosh defined the term halacha from how the Rambam code re-defined the term halacha!! The Rabbanut have made all the Codes into nice tidy pigeonhole cubbies, which containing all halachic subject matter. Most Torah judges simply do not know, much less have they developed the skills required to practice Talmudic Common Law. Modern Talmudic scholarship reads the Baali Tosafot, but the rabbis utterly fail to grasp the sh’itta of how the grand children of Rashi learned the Sha’s. The professionalism of the secular בית משפט courts, starkly contrasts with the amateurism, incompetence, disgraceful practices, the Chillul HaShem behavior practiced by some religious בית דין judges in Israel today.

The assimilated בית משפט vertical Court system, like all vertical Court systems across the Planet, these Courts serve to generate income for the State; these Courts they operate similar to Industry. Police should have no mandate to issue fines, but they do. The financial resources of the State far outstrips that of the Common Man on the street. The State pays the salaries of the Judges, the prosecutors, the police, and the jailers. Consequently the State vs. Ploni, skews and tilts the scales of justice in strong favor of the establishment State interests, together with its salaried bureaucrats. The State judges its bureaucrats with a completely different set of ethical standards. For example: once the State hires a person, it becomes far more difficult to terminate that State employee, compared to firing a person who works in private industry. The people of a democracies across the world can hold elected officialdom to a far greater degree of accountability than they can non elected bureaucrats. The State, in many countries, qualifies as a largest employer of the general population, than that employed by private industry! The Roman Praetorian Guard, these non elected bureaucrats, on multiple occasions propped up, even determined which Caesar ruled Rome.

Consider the Blessing within the Shemone Esri:
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלך עלינו אתה ה’ לבדך בחסד וברחמים, וצדקנו במשפט.  ברוך אתה ה’, מלך אוהב צדקה ומשפט.

How does the k’vanna of this blessing address the most contentious issue of קידושין vs. Secular Marriage? By the sh’itta which Rav Aaron taught me, קידושין learns by a דיוק on Sotah\the suspected adulteress; as the nazir vow learns from the precedent of the sanctification of the Tribe of Levi, in the stead of the first born, following the sin of the Golden Calf. The mussar language of the prophets refers to Israel as an unfaithful wife. Both the tribe of Levi and the nazirite – the Torah has set them aside for sanctification unto holiness. The mitzva of קידושין too sets the nation of Israel aside for holiness; the holiness of the bnai brit Cohen nation. Neither kiddushin nor nazir has any applicability to any culture of peoples across the world other than the Jewish people.

The mitzva of kiddushin obligates the baal of the kallah to educate his future born children born, as a result of this marriage, in the brit Torah faith. Secular marriage entails no such or even similar obligations! Consequently the mitzva of קידושין, it serves as the bedrock upon which the generations of the chosen Cohen nation endures. We weave the fabric of Jewish society as a people, through this essential mitzva. To abandon kiddushin, based upon fear of increasing mamzerim, throws out the baby with the bathwater! All the kings of the kingdom of ancient Israel, to a man, they all wickedly embraced the cultures and customs practiced by Goyim nations!

For the Rabbanut to permit secular marriage, this folly exposes their willingness to betray the oath brit Cohen faith which has separated Israel from the Goyim, like as does the vow of the Nazir separate him from all other bnai brit, just as Moshe separated the tribe of Levi from all the first born of Israel.

What then, the issue of agunah – stranded and imprisoned wives? The mitzva of kiddushin entails swearing an oath, similar to the nazir who makes a vow. But the former, its made before at least two shomer shabbot witnesses and a minyan of no less than ten men! My Sanhedrin peers, had they known how to practice common law, they could of challenged my demand that the Bnai Noach candidates swear a Torah oath while standing before a Sefer Torah, with the counter-argument learned from the precedent of קידושין. Using kiddushin as proof that a minyan compares to a Sefer Torah, in matters of swearing an oath. Alas they argued that my view represented only a minority held opinion. Democracy, developed by the ancient Greeks, should not separate the Jewish State, as the only democracy in the Middle East!

Learning by means of precedents, the acquisition of the O’lam Ha’Bah soul of the kalla, learns from the sh’mitta din of prozbul. Just as Beit Hillel made the tiqqun of prozbul, so that Jews would give business loans close to the sh’mitta; so too a man who makes a public acquisition of the O’lam Ha’bah soul of his kalla, such a רשע who publicly profanes his קידושין oath, the wife of that man, she can submit her כתובה before the Court and request that the Court take title – of her קידושין – by placing that רשע under the ban of excommunication.

The ban of charem compares to ger tzeddik. The latter constitutes as a new creation. The רשע placed under the ban of excommunication, also a new creation: comparable to an aborted dead baby. The court can therefore give the divorcee woman her get, permitting her to do קידושין marriage with some other man and raise righteous tohor children, as opposed to bringing tuma mamzarim into the world. Talmudic common law works by means of precedents. Religious Judaism which cubby-holes halacha into boxed in subjects found within the chapters of the Shulchan Aruch, it – in these worst case scenarios – perverts the Torah faith unto avoda zara.

בראשית so begins an attempt to learn the Rif following the sh’itta of my Rav, Rav Aaron Nemuraskii, a blessing upon his memory.

First question.  Why does the Rif commentary make a word for word quote from the Mishna?  Answer: Sugia integrity.  Both within the Talmud and the T’NaCH, sugiot serves as the א”ב of the organization and Order of both texts.  By contrast, Dof Yomi pays no heed to the integrity of sugiot.  The style of the Mishna Case/Rule, the defining character of Common Law jurisprudence.  The Rif quotes the opening first two cases.  The Mishna quoted in the Talmud discusses four cases.  Therefore, the Rif commentary quotes the portion of the Mishna, to inform the student to designate the sugiot within the Gemara which comments upon the opening first 2 Cases.  This opening Rif commentary learns till it reaches
סוף דף ח.  היו שנים רוכבין
What mussar attaches to the subject of this Mishna, and therein defines the substance of its k’vanna?
מדרש רבה תצא: יד.  א”ר אסי, אין אדם אומר לשון הרע עד שכופר בהקב”ה,
Perhaps this opening Mishna weighs against the Yatzir Ha’Rah, the willingness to speak slander or view others with an evil eye.  This discipline of learning halacha to Midrash which teaches prophetic mussar, such learning requires making a דרוש research upon the T’NaCH Primary sources.  A person does not study halacha for its own sake, but rather through a דרוש research students make a study of NaCH prophets looking for a logical thread which aligns לשון הרע with other prophetic mussar rebukes.

In effect a student doing this type of research assumes the role of editor of the Sha’s, working together with Rav Ashi and Rav Ravina.  This fundamental distinction transforms learning from passive book learning to active creative writing.  The 8th midda אמת, means path.  Halacha means ‘well trodden path’.  One person never has the authority to tell another person that the path he walks, that its wrong…at least not till that path results in others suffering damages.

Worlds separate active from passive learning.  Aggressive searching for logical precedents throughout the sealed masoret, which some refer to as a forest or an ocean, this proactive learning differs day and night from rote memorization of what others have already said.  The concept of mussar, a person develops ideas and reaches conclusions within his own heart; as opposed to simply accepting declarations made by others that he erred in this or that way!

The Rif and Rosh commentaries, by which they define the halacha learned within a defined set of pages within a particular Gemara, students of the Sha’s learn the k’vanna of this halacha through Midrash, meaning learning ideas within other ideas by means of tohor middot/דרך ארץ.

The Rif having set the parameters of his halachic search on the opening Mishna\Gemara of בבא מציעאת, students of the Talmud can make a close comparison of the halachic subject matter by learning the קיצור פסקי הראש והראש which opens up all the commentaries made upon the Rif and the Rosh commentaries.  Such a sh’itta of learning would fit the modus operandi of most Yeshivot across Israel.  Rav Aaron favored the study of mussar as learned from the T’NaCH and Midrashim.  Therefore having pointed out the possible options, this commentary shall focus upon exploring the T’NaCH\Midrash path.  For the simple reason that the other path, so many other excellent minds have already explored.  Something like sailing around the horn of Africa vs. digging the Suez Canal.

To make depth research of the classic commentaries המאור הגדול, ומלחמת ה’ ,ורן ופרשים אחרים
Such research goes beyond the scope of  Baali T’shuva Yeshivot.  But if a person hungers for this kind of knowledge, the editors of the Vilna Sha’s have given them access to pursue this sh’itta of learning.  Yosef Karo’s בית יוסף, condensed these vibrant debates of learning into a far less divisive code.  But having denounced the Rambam, it would hardly seem appropriate to validate the ארבעה טורים!  The man who preferred the  assimilationist sh’itta of the Rambam over that of the Rosh, his father.

The Rambam qualifies as a worthy Greek schooled logician, based upon his views of the B’hag, he enjoyed a hardy debate over halacha.  The excommunication of the Rambam caused a disastrous Jewish Civil War, which resulted in the total destruction of not just all hand written Talmudic manuscripts in Paris, but approximately 60 years thereafter, the expulsion of all Jews from France; (the destruction of the Rashi\Baali Tosafot schools), the impoverishment of German Jewry followed by the Catholic decree which forced Jews to either live in ghetto prisons or leave Western European countries.  A mass population transfer of Western European Jewry unto Eastern Europe followed as part of this disastrous chain reaction/domino effect.  

Strong heart felt debates over halacha terrified the son of the Rosh!  Rabbi Karo’s collage compilation of Reshon opinions on halacha accentuated the terror felt by the ארבעה טורים.  The works produced by these two scholars effectively steered halachic scholarship away from the earlier visceral and far more animated halachic debates.

סנהדרן קב tells the story of King Menashe engaging Rav Ashi in a halachic discussion, where he shows himself Rav Ashi’s superior. This, in spite of king Menashe’s evil reputation. Awed by Menashe’s knowledge of halachot, Rav Ashi asks him why he had totally assimilated and embraced foreign cultures?  Assimilation stands as the first face of avoda zara.   Menashe responded, “Had you lived in those times, you would have lifted up your skirts, and run to do avoda zara!  The Tur shulchan aruch eviscerated halachic debate, the commentaries thereafter compare to disemboweled eunuch slaves!  The stark contrast between the המאור הגדול כנגד מלחמת ה’ ויכוחים halachic disputes…  life under oppressive poverty behind the ghettos bars and walls, it broke the Jewish spirit to do avodat HaShem with joy.  Thus setting the stage for the rise of Chassidus following the horrible Cossack revolt in 1648.

ירמיה ט: יב,יג:  ויאמר ה’ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה  וילכו אחרי שררות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם!
The rebuke of the prophet condemns Israel for having the hearts of brutes and dumb animals.  Such people could perceive HaShem, the Creator of all life, comparable to an enraged drunken mob, and the likeness that such a mob – could stop from its violence, and contemplate upon the physics taught by Einstein!!

Herein concludes the opening comment made upon the Rif’s halachic rulings on the first Mishna of בבא מציעא.  Obviously this commentary makes no attempt to address the specific halachot which the Rif learns.  Learning how to learn takes years of education.  This terse commentary seeks to understand the k’vanna of those halachic issues rather than continuing the debate over the physical mechanics of those halachic issues.  Shabbot Shalom.

A brief introduction to the study of the Rif’s commentary to the Talmud. טוב

We shall open this Gemara shiur with בבא מציעא. The Middle Gate in the Order of סדר נזיקין of Rabbi Yechuda’s Mishna.  A few general rules of introduction: the opening Mishna of each and every tractate of Gemara, that first Mishna functions as the אב משנה of the entire tractate – comparable to the opening ברכה of the Shemone Esri.  Meaning the Gemara on that opening Mishna, it introduces the essential subject matter which the ensuing Mishnaot and Gemara shall discuss throughout the whole of that tractate.  A person could well learn the Sha’s by concentrating upon learning the Gemara, by making a general overview of all the opening Mishnaot of the 63 tractates of Sha’s.  This sh’itta of learning I personally highly recommend.

The sh’itta of the Rif, of all the poskim, his code most closely resembles the appearance of the Gemara itself.  What does the Rif’s halachic code accomplish to better assist others to understand how to learn the Talmud?  His sh’itta of learning, speaks directly to an experienced person, who has already made a strong study of the texts of the Talmud.  The Talmud employs an extremely complex text.  Besides Hebrew and Aramaic the fabric of learning employs a warp\weft relationship between halacha and aggadita. 

The chief purpose of the Rif code: to simplify the halachic debate, thereby permitting students of the Talmud to focus upon integrating a simplified halacha with the prophetic mussar learned from the either Aggadic portions included within the Gemara on that specific Mishna OR independently affixing Midrashic derived prophetic mussar to that specific Mishna.  It’s this 2nd option which this current commentary shall attempt to weigh and consider. A halachic ruling made by the Rif, requires learning that defined halacha within the larger context of the sugia of Gemara which contains that specific Rif ruling. This same rule equally applies when the Talmud quotes a p’suk from the T’NaCH. That p’suk directly compares to a Rif legal ruling; a person must employ דרוש to determine the mussar of the sugia of T’NaCH which contains that specific p’suk which the Talmud quotes\misquotes.

Talmud centers upon sharpening the wisdom of how to correctly interpret the k’vanna of the Framers of Primary Source texts. Talmud employs no alien dichotomy which separates the Word of God from the Word of Man. All the texts of T’NaCH, Talmud, Midrash and Siddur — exist as words of Man. The Talmud never launches into religious theology. Such religious rhetoric, relegated to the dung heaps of history; to Goyim who worship avodah Zarah through theology and religious rhetoric.

In this introduction of how to learn and understand the Rif commentary to the Talmud, I shall restrict my learning to מדרש רבה.  This introduction does not seek to swamp readers with multiple midrashic sources.  Something comparable to learning the Talmud using only Rashi’s commentary.  More experienced students can learn the more complex Baali Tosofot sh’itta, which seeks to duplicate the style of the Gemara, and learn by bringing external precedents — the essence of Common Law jurisprudence.

The style employed by the 6 Orders of the Mishna: Case\Rule.  This style reflects a Common Law system of jurisprudence, which most essentially requires learning law by means of bringing outside Primary Source precedents.  This single sentence defines how to correctly learn Sha’s.  People who read translations of the Talmud totally miss the boat.   Practicing law centers around the central axis of conducting diplomacy among bnai brit who stand nose to nose in the midst of a dispute.  The first rule of any lateral Court, to prevent the outbreak of hatred without cause\Civil War among our people based upon the mussar: Justice Justice pursue.

Herein concludes my introduction to how to study and learn the Rif’s commentary to the Talmud.