Part II of the super commentary upon the quoted 4th Mishna of the Rif halachic analysis of בבא מציעא.

The Rambam Civil War witnessed a major degradation of g’lut Jewry across Europe and the Middle East and Northern Africa. Talmudic scholarship almost ceased to exist thereafter. Jewish scholarship tended to debate more with their peers, (think bilbulism), they limited Talmudic research to a טיפש פשט bird brain stupidity. No attempt, to my knowledge of learning Midrash with an eye to interpret the mussar k’vanna of halacha.

Why did the Rambam name his code of law, “Mishna Torah”? Answer: The chiddush of Rabbi Yechuda’s Mishna, in the Rambam’s opinion, Mishnaic Hebrew. This silly man thought to translate and organize halachot into halachic subject matters. It never occurred to him that the Sages of the Gemara, through a style of “difficulty/answer”, employed halachic sources gathered from all Primary Source authorities, as the chief and primary means whereby they sought to define the k’vanna of a given Mishna. Almost immediately after Rambam’s false assumption that translating the halacha of the Gemara into Mishnaic like Hebrew, his code effectively moved the goal posts and radically changed the game.

The Amoraim employed precisely selected halachot as their chief tool wherein they sought to define the multiple and various religious ritual forms of the k’vanna of a particular Mishna. The Rambam ‘Mishnaic Hebrew’ halachic code, [the ArtScroll stupidity of his day], views each and every halachic posok as something significant in and of itself, [comparable to ArtScroll which assumes that translating original Hebrew\Aramaic Primary sources into English – teaches how to correctly learn Talmudic Common Law], – independent from any its Mishna “mother”. This abysmal code of law, not only divorced halacha from aggadita, had absolutely no awareness of פרדס Torah Sh’baal Peh – the kabbala of Rabbi Akiva … but it totally abandoned the Primary/secondary relationship which the Mishna shares with the Gemara — dude 3 strikes and your OUT.

The Rambam code, perhaps its most grievous error, it fails to grasp the Big Picture vision from the Talmud; the obligation to rule the oath sworn lands through tohor righteous justice by means of lateral Sanhedrin Common Law Courtrooms. All Mishnaot within the Sha’s communicate this Big Picture concept of the Cohen Republic oath brit faith. As the dinning room table, our Talmud links and learns the brass altar within the Mishkan, so too and how much more so,,, the 3 man Torts Courts learn from the lateral Sanhedrin Common Law Courtrooms! When the Rambam argued that g’lut had deprived scholars and laymen alike of the ability to understand and assimilate the vast talmudic literature and the essential rulings of the geonim – he directly projected his own ignorance as a primary example, of the consequences of the need to conceal the פרדס kabbala away from the prying eyes of the detested Roman barbarian enemies. The Torah Sh’baal Peh\פרדס, understanding of Rabbi Akiva, lives as the eternal inheritance, to only the brit Cohen people who accepted the revelation of the Torah at Sinai.

As previously mentioned the kabbala of Rabbi Akiva fits hand in glove with the kabbala of over 247 prophets who wrote the Shemone Esri. The Rambam did not have a clue, not on this or that basic/fundamental kabbala. Jewish scholarship on the Siddur today, based upon the ArtScroll translation narishkeit – utterly pathetic. What Rambam’s code did to “Mishnaic Hebrew” in matters of Aramaic Halacha, the Zohor and Ari and mystic kabbalists (they too redefined the meaning of kabbala), they prized writing ideas using a cryptic language which concealed the meaning of what they wrote. This cryptic style of writing defines the mysticism of the Middle Ages; it communicates visions of hope through religious rhetoric. Rhetoric originally originates from Greek scholarship, NOT Tannaim and Amoraim scholarship. Assimilation = the first face of avoda zara.

An early example of g’lut Jewry and our eternal struggle not to assimilate to Goyim cultures and customs – the late T’NaCH works which give Names unto Angels. The early NaCH sources of שופטים, שמואל, ומלכים these sources report the power of assimilation which inspired the worship of foreign gods. The avoda zara of monotheism, like as expressed in Mohammad’s Unitarianism, argues that all people worship the same God…preached at the point of a sword. Jewish leaders failed to grasp that only by inspiring the Cohen nation to accept our Cohen oath sworn brit with HaShem, made at the revelation of the Torah at Sinai – this oath brit separates HaShem from all other Gods. In the days when Moshe confronted Par’o, and Yehoshua after the brit of Gilgal, conquered Canaan, once more Israel separated HaShem from the worship of other Gods. This model alone has the blessing to bring Israel out of g’lut. Alas brow beaten and cowed g’lut Jewry lacked this most essential fighting spirit. Rabbis teach to this day, the disgrace tuma, that monotheism most essentially defines the essential of the Jewish faith.

A fundamental rule instructed to my daughter at the earliest of ages: who ever makes the rules, wins all arguments. Western propaganda harps through all their organs of communications – about the Arab/Israeli conflict and that failure to resolve this “war” threatens world peace and might even trigger WWIII. Stateless Arab refugee populations could never trigger a world war. That the International Press emphatically declares otherwise, exposes a hidden agenda by imperialist state Capitals in Europe and the US and Asia. Nation state foreign policy stands upon the foundational Rule #1: deception, deception, and deception. One of the chief tools wherein these imperialist empires promote foreign intervention (think invasion) of foreign countries – they promote Civil War anarchy. The post war invasion of Korea and Vietnam as well as the Iran/Iraq war serve as obvious examples of Western/Eastern divide & conquer imperialism.

Left wing, and right wing, assimilated Jewry, they experience an anxiety attack of terror, when they “believe” West/East imperialist propaganda rhetoric; converting that nonsense rhetoric into an emotion based belief system/religion. All day the International noise-papers scream about Palestine; the UN condemns Israel again and again! Never once does anyone challenge this squak emotional gibberish jabber, by pointing out the obvious: never in the history of mankind has any Independent nation of Palestine – ever existed. All this press copy about Palestine, could just as well promote an emotional hissy fit concerning the lost city of Atlantis – that it’s discovery will cause a world war!

This super-commentary on the Rif halachic commentary to the Talmud learns from the Rambam Civil War, this simple codification of halacha has totally screwed up Jewish minds to this very day! None of the many commentaries to the Rambam’s code, not a single one, ever attempts to learn halacha as a precedent by which to understand the ritual k’vanna of a given Mishna. No Reshon commentator expressly communicated the intent of the Amoraim scholarship: to affix halachot to a given Mishna, and therein define the k’vanna of that designated Mishna! The reasons the B’hag, Rif, and Rosh remained silent of this key point, for them this truth, just so plainly obvious that they assumed that all students of the Talmud would immediately understand this most blatant apparent reality.

The Tur and the Shulchan Aruch halachic commentaries, like the Rambam code, these boorish am ha’aretzim utterly failed to learn the obvious; their codes compare to the ignorant masses who praised the garments of the naked king, as he strutted down main street. Contrast the B’hag, Rif, and Rosh halachic commentaries which incorporate the language of the Mishna – the original question which this commentary to the Rif raises! The Amoraim scholars, by sharp contrast to the Rambam narishkeit, halacha never exists separate and independent from a defined and specific Mishna. The Tosefta, serves as a strong proof: all baraitot base their order – upon the Order of the Mishna. The Rambam code of avoda zara caused Israel to abandon and to profane the halachic path sealed by the halacha of both Rav Ashi and Rav Ravina. This public Chillul HaShem sealed the g’lut destiny of the Cohen nation till Hitler and his Nazis exposed to all Mankind, the tuma avoda zara of Xtianity – together with Islam.

As Reshon commentaries to the Chumash and Talmud have no legs, so too, all the halachot learned from the Talmud – they too have no legs. All halachot learned from the Sha’s Yerushalmi and Bavli learn from the binding of Yitzak at the Akedah; Avram placed Yitzak upon an altar and the Amoraim linked halachot to a specific Mishna. That Mishna, in its turn stands upon a specific ברכה within the Shemone Esri kabbala, as wherein the study of Aggadita and Midrashim mussar links a Mishna to a specific ברכה within the Shemone Esri kabbala. Hence the Shemone Esri goes by the name Amida; only through linking halachot to a Mishna, and that Mishna to a specific blessing within the language of the Shemone Esri, can any Cohen brit person “stand” on the tefilla “feet”. Herein defines the correct way to study, and properly understand – the language of the Talmud.

כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה–אינו זוכה בה, עד שתגיע לידו או לרשותו; אבל אם ראה את המציאה, אפילו נפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה–זה שהחזיק בה, זכה בה

אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה, עד שיודה בפרוטה או יתר, ויכפור בשתי מעין כסף או יתר.  וכמה היא פרוטה, משקל חצי שעורה של כסף נקי.  וכמה הן שתי מעין, משקל שתיים ושלושים שעורות כסף מזוקק 

חצרו של אדם קונה לו, שלא מדעתו; ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן–אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכה בה; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי–כל הקודם זכה במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו–עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי.

חצרו של אדם קונה לו, שלא מדעתו; ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן–אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכה בה; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי–כל הקודם זכה.  וכן ד’ אמות של אדם שהוא עומד בצידן, הרי אלו קונים לו:  ואם הגיעה המציאה לתוך ד’ אמות שלו, זכה בה.   חכמים תיקנו דבר זה, כדי שלא יינצו המוצאין זה עם זה.  במה דברים אמורים, בסימטה או בצידי רשות הרבים, שאין הרבים דוחקין בהן, או בשדה שאין לה בעלים.  אבל העומד ברשות הרבים, או בתוך שדה חברו–אין ארבע אמות קונות לו, ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.  וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסימטה, או בצידי רשות הרבים, או בחצר שאין לה בעלים.  אבל ברשות הרבים, או בשדה חברו–אינו זוכה, עד שתגיע מתנה לידו.  קטנה תזכה לה חצרה, וארבע אמות שלה; אבל הקטן אינו זוכה, עד שתגיע מתנה לידו או שיזכה לו אחר. המתנה כגט, שאין אדם יכול למסור דברים לשליח.  כיצד:  אמר לשלושה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה, וייתנוהו לפלוני–אין זה כלום; ואם אמרו לאותן העדים, וכתבו ונתנו למקבל–לא קנה. וכן אם אמר לשניים כתבו וחתמו בשטר מתנה, ותנוהו לפלוני–אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הן עצמן כותבין כמו הגט. במה דברים אמורים, בסימטה או בצידי רשות הרבים, שאין הרבים דוחקין בהן, או בשדה שאין לה בעלים.  אבל העומד ברשות הרבים, או בתוך שדה חברו–אין ארבע אמות קונות לו, ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.

זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו.   במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו–עד שיהיה עומד בצידה ויאמר זכת לי שדי.   וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם:  כיון שהגיעה המתנה לחצרו, כאילו זכה לו בה אחר.  זכין לקטן, אפילו בן יום אחד, ולגדול, בין בפניו בין שלא בפניו.  וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אף על פי שאינו עומד שם:  כיון שהגיעה המתנה לחצרו, כאילו זכה לו בה אחר.   קטנה–יש לה חצר, ויש לה ארבע אמות; וקטן–אין לו חצר, ואין לו ארבע אמות.  מפני שחצר של קטנה, מידה למדנוה:  שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה, כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה; וכשם שיש לה חצר לעניין הגט, כך יש לה לעניין מציאה.  וארבע אמות של אדם, כחצרו לעניין מציאה; אבל האיש, למדנו שחצרו קונה לו משלוחו:  כדרך שקונה לו שלוחו, כך תקנה לו חצרו.  והקטן–הואיל ואינו עושה שליח, כך אין חצרו ולא ארבע אמות שלו קונין לו:  עד שתגיע מציאה לידו.  

עני שנטל מקצת הפיאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירס טליתו עליה–קונסין אותו, ומעבירין אותו ממנה; ואפילו מה שנטל, לוקחין אותו מידו ויינתן לעני אחר

אמר לשלוחו תן לאורחיי חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טלו שתיים שתיים–בעל הבית מעל, שהרי נעשה דברו; והשליח פטור–מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית, ולא עקר את השליחות.  אבל אם אמר להם השליח, טלו שתיים שתיים מדעתי–שניהן מעלו.  נטלו האורחין שלוש שלוש–אף האורחין מעלו, מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חברו והוסיף מדעתו:  נמצא חברו חייב–לפי שנעשו דבריו, ולא נעקרה השליחות; והוא חייב, על זה שהוסיף מדעתו. במה דברים אמורים, בשהיו החתיכות מקודשי בדק הבית.  אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו, לא מעל אלא האוכל בלבד:  שהרי הוא חייב באיסור אחר, יתר על המעילה; ובכל התורה כולה–אין שליח לדבר עבירה, אלא במעילה לבדה שלא יתערב עימה איסור אחר.

העבד והאישה, פגיעתן רעה; החובל בהן חייב.  והן שחבלו באחרים, פטורין; אבל משלמין לאחר זמן–אם נתגרשה האישה או מת בעלה, או נשתחרר העבד:  שהרי בני דעה הן, והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יפרע–שאם העשיר, חייב לשלם.

  זה שנאמר בתורה “ונתן בידה” (דברים כד,א; דברים כד,ג)–אין עניין הכתוב, אלא שיגיע הגט לה:  ואחד ידה, או חיקה, או חצרה, או שלוחה שעשת ידו כידה–הכול אחד הוא.  ואחת חצרה הקנויה לה, או חצרה המושכרת לה או השאולה לה–הכול רשותה היא; ומשיגיע הגט לרשותה, נתגרשה.   הזורק גט לאשתו לתוך חצרה–אם הייתה עומדת שם בצד רשותה, נתגרשה; ואם לאו, לא נתגרשה:  עד שתעמוד בצד חצרה, ואף על פי שהיא חצר שישתמר הגט בתוכה–שחובה היא לה הגירושין, ואין חבין לאדם אלא בפניו.  ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר “והיה אם לא תמצא חן בעיניו . . . וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו” (דברים כד,א):  “אם לא תמצא חן בעיניו”–מלמד שאינו מגרש, אלא ברצונו; ואם נתגרשה שלא ברצונו, אינה מגורשת.  אבל האישה מתגרשת לרצונה, ושלא לרצונה.

מי שראה אחרים רצים אחר המציאה, והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו–אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיען, ואמר זכתה לי שדי–זכתה לו שדהו.  ואם אינו יכול להגיען–הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים, ולא אמר כלום; אלא כל הקודם בהן, זכה. ואם במתנה ניתנו לו–הואיל ואחר הקנה אותן לו והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו, קנתה לו שדהו; ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין, לא קנתה לו שדהו.

והואיל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן, אף על פי שהוא של אמוריים, ותהיה מציאה זו לבעל החצר:  מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם; ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה “אשר תאבד ממנו, ומצאתה” (דברים כב,ג)–מי שאבודה ממנו, ומצויה אצל כל אדם; יצאת זו שנפלה לים, שאבודה ממנו ומכל אדם:  קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם, והוא אבוד ממנו ומכל אדם; לפיכך הוא של מוצאו.  הפורס מצודה בשדה חברו, וצד בה חיה או עוף–אף על פי שאין לו רשות לעשות דבר זה, קנה.  ואם היה בעל השדה עומד בצד שדהו, ואמר זכת לי שדי–קנה בעל השדה, ואין לבעל המצודה כלום. היה בעל השדה בעיר ואמר, יודע אני שהפועלים שכחין עומר בשדה שבמקום פלוני–שכחוהו, הרי זה שכחה; ואם היה בשדה ואמר כן, ושכחוהו–אינו שכחה:  שהשכוח מעיקרו בשדה, הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח, הרי זה שכחה–שנאמר “ושכחת עומר בשדה” (דברים כד,יט), לא בעיר.  הקוצר שהתחיל לקצור, ושכח לפניו ולאחריו–שלאחריו שכחה, ושלפניו אינו שכחה:  שנאמר “לא תשוב לקחתו” (דברים כד,יט)–אינו שכחה עד שיעבור ממנו, ויניחו לאחריו.

המזכה לחברו במתנה על ידי אחר–כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המיטלטלין, או הגיע שטר קרקע לידו, או החזיק בקרקע–זכה חברו, אף על פי שלא הגיעה מתנה לידו; ואין הנותן יכול לחזור בו.

Shabbot Shalom

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s